בית / הורים מספרים / האותיות הקטנות של תרבות המערב: הדיבור ששותק בתוכנו

האותיות הקטנות של תרבות המערב: הדיבור ששותק בתוכנו

האותיות הקטנות של תרבות המערב: הדיבור ששותק בתוכנו \\ אביתר גיל

"סמס לי את זה אחי"

פסיכולוגים ובעלי חכמה אומרים בצורה ברורה שכאשר יש לאדם סכסוך וקשיים בקשר שלו עם אלוקיו, אל אביו שבשמיים, זה כנראה מגיע מהקשיים ומהמתחים בקשר שלו בינו לבין אביו הביולוגי.

בדור שלנו, צריכים אנו לשאול את עצמנו שאלה לא כל כך נעימה. כאשר חלק ניכר מהתקשורת שלנו עם הסביבה עברה מהפה – כלי הדיבור, למלל מרובה תווים, ללא צליל קול הלב שלנו, ללא תכונת ההקשבה שאנו רוכשים בשיחה מילולית חיה, כפרמטר לידיעה באיזה איכות קשר אנחנו באמת נמצאים בינינו לבין אבינו, חברינו, לבין סביבתנו. בוא לא נתפלא, אבל התשובה לשאלה מדוע אנשים מרגישים ריחוק וניתוק בינם לבין סביבתם זועקת מאליה.

במכוון או שלא במכוון, הטכנולוגיה התקדמה וקיצרה לנו הרבה תהליכים ארוכים ומשמעותיים שמשפיעים רבות על חיינו עם הסביבה, אבל לא בטוח שהיא קיצרה את התהליכים הנכונים.

השימוש במלל בדורות האחרונים הפך לנגיש, מהיר מאי פעם, ובעיקר – לא מחייב. הרי כולם יודעים שהעולם נברא בדיבור, ופרשו חז"ל: "ברוח ממללא". לא בהודעה, לא ב "וואצפ ממללא". אלא בהבל פה, בדיבור.

היום כולם כבר יודעים שכל אחד יכול לשאת את דברו לעולם בלחיצת כפתור, ובעצם לא להיות שם באמת. להתבטא בצורה מאודiphone-642999_1280 מסוימת, כאשר בצג של הצד השני יכולים להבין את מה שכתבת בשגיאה גמורה. היתרון במהירות העברת המסרים שלנו אל העולם מולידה עימה גם חיסרון. מיעוט ההשקעה במחשבה על התוכן הנכתב, איכות הכתיבה. שורה תחתונה – עודף עצום של מלל שלא מביא לתקשרות. תנו לי להמחיש.

פעם, כשאדם היה רוצה לשאת את דבריו הוא היה צריך לאזור אומץ, עולה על דוכן הנואמים, בוחן בעיניו את קהל המאזינים ופתאום שטף המילים שלו מקבלות פעימת דופק שונה, הדיבור שלו נעשה שקול יותר, מחובר יותר, מילים שנותנות חיים לשומעיה.

והנה סימפטום נוסף, ותהיו כנים איתי. כמה פעמים יצא לכם לקרא הודעה עם סימני קריאה ואנחנו פרשנו אותם כצעקה, כדרישה, כעזות פנים, ובכלל הכותב התכוון לבטא שמחה והתלהבות? תרבות המערב הפכה אותו למוקצנים ודומיננטים. בינינו, העין כבר שבעה דיו מסימנים, מה עם קצת חיוכים? בשביל לבטא את עצמנו כמובן. אבל אין פה שיח ושיתוף אמיתי לחוויות החיים שלנו, אף פעם זה לא באמת מבטא את איך אני באמת מרגיש, מוקצן ודומיננטי.

silhouette-1082129_1280אני מייחל ומצפה בכיליון עיניים ליום בו אנשים יקראו נכון משפט פשוט שכתבתי, אנשים יגידו בפה מלא ולב גועה, הבנתי, הרגשתי, בלי סימנים וסממני מלל שמסממים את הקשר שלנו עם הסביבה.

כן, אני מאמין שהבהרתי את הנקודה. אנחנו נמצאים בדור עם ניתוק מילולי, דור בו אנשים לא יודעים להתבטא בכתב כמו שהם מתבטאים מולך במבט חי.

מהפח אל הפחת

תחזיקו חזק, יש עוד. צפצופים, ביפים, נוריות זוהרות, פלאש צועק למחמירים, רטט בכיס שיושב לך בדיוק על הלב, רמת הריכוז שלנו ירדה פלאים. היום כל אחד מכיר אישית ויודע שבשביל שיתייחסו אליך יותר משלוש שניות, אתה חייב תמונה, איזה סרטון מקפיץ, אנרגיות שירימו את המוח מאפר אדמת עצמנו שכולנו שקועים ומתרכזים רק בה.

כשאני שולח הודעת טקסט מרובת תווים לרשימת תפוצה, אני עוצם בכח את עיניי כמו ילד קטן שמנסה להתחבא, אבל בלב אני יודע ששום דבר לא יקרה בצד השני של מקבל ההודעה,

הדברים באמת לא קלים לקריאה, אבל דווקא הם אלו שעומדים כעדות חיה עד כמה אנו באמת צמאים לקשר, לחווית החיים הטבעית שאיתה נודלנו, תחושת ההזדהות שלנו מול צער ושמחת חברינו, לחיבור החיים המשותף שכל כך הייתה בנו עד דור המסכים שמבדיל בינינו.

הגענו לשורש – אין עניות אלא מדעת

עכשיו אנחנו נמצאים בנקודה המרכזית של "לוח הקליעה למטרה" של המאמר הזה.

אפשר להגיד שכולנו חיים במכשיר 5 אינ'ץ עם בהירות מסך אוטומטית בשביל שנוכל לראות הכל, אבל מציאות החיים ממש אפורה, כבויה ולא מוארת. דמיונות ודמיונות, פחות שכל, פחות רגשות, מדברים קשות את כל זה כבר אמרנו. השיח הבריא בין בני האדם שהיה מגיע מצוור הגרון שלנו, נהפך בזכות הטכנולוגיה לתעלת ניקוז צרה שניתקה את החיבור שלנו לאיזון של חיים בין שכל ולב, חושב בשכל אחד ומרגיש בלב אחרת. כי כולנו מדברים בידיים, עם אצבעות, אבל שותקים בדיבורים.

כי המוח שלנו כבר אינו שליט על הלב, הגרון המקשר בין השניים, מקור שפע חיי המילים, נסתם. המסכים, ועוד חברים לכנופיית המולטימדיה הזאת הרגילו אותנו לא להוציא את מה שאנחנו חושבים ומרגישים בדיבור ובכך לחדש את הקשר הטבעי בין המוח ללב.

הדיבור והמפגש פנים אל פנים בין סביבתנו מחבר אותנו באמת, מעיר את הלב, בורא עולמות, כפשוטו.

1556344_423898584407804_1383474039_oבוא נלך רגע לכותל. מקום בו השכינה לא זזה מעולם, הרי שם, כולנו רושמים פתקים, בקשות, תודות ותפילות, אז מה רע בכתיבה?

אל לנו לשכוח שאנו טומנים את הפתק בסלע שכולו לב, "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם" אני ממש מרגיש שהתכוונו באמירה זו לדורנו, התכוונו לשאלה המתבקשת: האם אני קשוב ללב חיי, לחיבור האישי שלי עם ליבו האמיתי של העולם, או שליבי דומם כאבן בגלל עוד ראש מכופף למסך שכופף איתו יחד גם את עמוד השידרה שלנו, את איתנות ויציבות חיינו האמיתיים.

זה הזמן להרים את הראש, לחזור ליישרות חיינו לחבר בין אבידת שכלנו ולבבנו , להתחבר חזרה אל העולם הקטן שבתוכנו ומשם אל לב עולמנו.

 

בראי עצמי

איך לא, התייחסות תורנית. לא בדיוק לא את כל דברי חז"ל אני מבין, לא מסוגל לצלול לעומק דעתם, אך יש הלכה (שו"ע יו"ד סי' קפ"ב) שאולי אני יכול להבין את מקצת טעמה על דרך הדרש בדורנו: "אסור לאיש להסתכל במַרְאָה משום לא ילבש".Smartphone_2697552b

לפי ענ"ד אם יורשה לי, חז"ל דיברו כאן על ה-מראות של דורנו, המסכים שנמצאים לנו בכיסים, ההתעסקות הלא פוסקת איתם משכיחות ומנתקות אותנו מעצמנו, מפנמיותנו, מלבישים אותנו בבגדי אחר שאינם שייכים למהותנו ולצערנו בעניין זה, שחכת עצמיותנו מצויה אצל הגברים ונשים כאחד. "עולם הפוך ראיתי" כפשוטו, אנשים נמצאים הפוכים, כִּוּוּן הראש שלהם פונה לכיון אחד והעולם לכיוון אחר. ועדיין הם נשארים (רק) עם רגליים על הקרקע, עם האשליה שהם באמת מחוברים לעצמם, לחיים.

אז מה עושים? חושבים. מדברים על זה. משנים מציאות קיימת, סור מרע מההרגלים הרעים האלו, תקדיש זמן באמת בשביל להקשיב לעצמך, למי שאתה. דבר עם עצמך ועם חבריך בפה מלא, בלב פועם. ואזי ישובו ויאירו אורחות חייך בעולמך, אזי נפסיק לחיות בחיי מסך הדמיון. בכך, במודעות ובתיקון ההתנהגותי והמעשי לדברים שהזכרנו נמשיך לתקן את דעתנו את עמ"י אחינו ואת ההמון כולו עמנו, וד' בטובו יעזרנו ויזריח מאורו עלינו בחיבור החיים האמיתיים והטבעיים של עמ"י אחינו, ובעתיד, גם עם העולם עימנו בביאת משיח צדקנו ובבניית בית מקדשנו במהרה בימינו אמן.

ראה גם

אבא, אמא? אני מתמודד ואתם בכלל לא יודעים

לעמוד פייסבוק שלנו מגיעות עשרות פניות וחיזוקים בנוגע לארגון ולפעילות שלו ברחבי הארץ. באמת שלא …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *